גבול האחריות

המספר הגדול של עמותות בישראל מספר את סיפורה של המדינה המתנערת ממתן טיפול ושירותים בסיסיים לאזרחיה, ומעבירה אליהם את האחריות. סיפור המרפאה של "רופאים לזכויות אדם" מספר על הדרך ההפוכה, בה עמותה מוחה על הסרת האחריות של המדינה ודורשת ממנה לתת מענה ממלכתי הולם ולהעניק טיפול רפואי למהגרי העבודה והפליטים בארץ.

כשעמותת "רופאים לזכויות אדם" הקימה לפני כעשור את המרפאה הפתוחה לפליטים בדרום תל-אביב, חשבו חבריה שהיא תהווה דוגמא לאחריות שעל המדינה לקבל על חסרי המעמד המתגוררים בתוכה. אך הם גילו כי הם עלה התאנה של השלטון, המחזר אחריהם, מכנה את עבודתם עבודת קודש, אבל לא רוצה לקחת קדושה זו על עצמו. המרפאה הפתוחה שהיתה מיועדת לחסרי מעמד ולכל אדם בישראל שאין לו ביטוח רפואי, קרסה תחת זרם של פליטים ומבקשי מקלט.

לדברי הדס זיו, מנכ"ל העמותה, "המרפאה, שהופעלה על ידי מתנדבים ומתקציב תרומות, חסרה את המשאבים ההכרחיים לטפל בטווח כה רחב ובכמות כה גדולה של מצוקות." העמותה פנתה במכתב לשר הבריאות בו ביקשה ממנו לפעול למציאת פתרון מיידי למצוקת הפליטים ומבקשי המקלט.

בשבוע האחרון כותבים יותר ויותר בלוגרים על סגירת המרפאה ומביעים עמדתם בנושא.

המאבק של המרפאה והתמיכה הרחבה לה היא זוכה, מבטא את הדילמה שראשיתה לפני שנים רבות – האם לסייע למי שנמצא במצוקה או לדרוש מהמדינה לקיים את חובתה. האם המקרה של מרפאת הרופאים לזכויות אדם יעלה את ההתלבטות הזו לסדר היום הציבורי?